המטרה: אריה

אפשר להפריד את מושג היצירה לשני סוגים.
יצירה פונקציונאלית ויצירה לא-פונקציונאלית.

בכל הנוגע ליצירה לא-פונקציונאלית, קרי אומנות, אני לא מבין גדול.
ניר הוד יכול לקשקש שני משולשים על קנבס, ולקרוא לזה אומנות. לבריאות.
גם ילד מחוצ'קן בן 16 שיודע שניים וחצי אקורדים יכול לקרוא לעצמו אמן. בכיף.

אבל כאשר זה מגיע לאומנות פונקציונאלית אתה מאבד את הפריבילגיה של לעשות מה שבא לך בשם ההגשמה העצמית.
פרסומאים הם יוצרים פונקציונאליים.
בסופו של דבר ליצירה שלהם יש מטרה - ליידע, לשנות עמדות, למכור, whatever.
לכן, כאשר מגיעות לקאן פרסומות שאני צריך להסביר אותן לאנשים, מטרת הפרסום מתפספסת איפשהו.
קחו לדוגמא פרינט למצלמת אולימפוס תת-מימית:

זו אכן פרסומת גאונית מבחינת קריאייטיב, ומבחינתי שתיקח שלושה אריות, אבל השאלה היא האם פסטיבל קאן היה איפשהו בשיקולי הקריאייטיב לפרסומת.
קשה לי להאמין שצרכן המצלמות הממוצע יתפוס את המסר בדפדוף אקראי בעיתון, ואם כך אז יוצרי הפרסומת לא עשו את עבודתם נאמנה.

אבל כנראה שכל זה מתגמד כשבעקבות הפרסומת אתה מוצא את עצמך משתזף על החוף בקאן מוקף בשלל בחורות שממש לא אוהבות קווי שיזוף...